<h1>ראבי"ה סימן אלף פ"ב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו בדיעבד נמי לא שמא יקלקלו את השחיטה בשהייה ודרסה ולאו אדעתיהו, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. ומדתני שמא יקלקלו ולא קתני שמא קלקלו ש"מ שאין מוסרין להם לכתחילה אפילו אחרים עומדים על גבן שמא יקלקלו ולאו אדעתי'. ורבינו יעקב פי' בשאין אחרים עומדין על גבן ושוחטין להתלמד כההיא [ד]פרק קמא דבכורות (י' ע"ב) השוחט את העורב להתלמד בו, ואין מוסרין להם פן ירא איש ויהיה סבור שיפה שחטו ויאכל, וה"ג אין מוסרין להם חולין ולא גרסינן לכתחילה. ובשערי השחיטה כתוב שאם נכנס לשנת י"ג ולא השלימה ושחט בודקין אותו לאחר שחיטה ואם יודע לומר הילכות שחיטה כשירה והיינו ואחרים רואין אותו שהרי בקיאים בהלכות שחיטה להשיב. ולא יתכנו דבריו דהא אמרינן (ג' ע"ב) אמילתא דרבינא ואם שחט בודקין אותו וכו' חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' משמע דלא מהניא בהו בדיקה. ואין בידי לחלק בין קטון לקטן, ואשה ששחטה שחיטתה כשירה כדאמרינן בשחיטת קדשים (זבחים ל"א ע"ב) שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים ואוקמינ' לה דאפילו לכתחילה. ובשערי השחיטה כתב שהעבד והאשה והסריס והאבל והחולה והזקן שעברו עליו שמונים שנה שחיטתן פסולה. וגם השיכור הואיל והתפלל תפילתו תועבה שחיטתו [פסולה]. ולאו דסמכא נינהו [ו]הני מילי לפי דעתיה.
וכולן ששחטו ואחרין רואין אותן שלא קילקלו שחיטתן כשירה, ורבינו זקיני (סי' ר"ה) פי' דדווקא אקטנים קאי, וה"פ וכולן הקטנים ששחטו, מדאמ' ר' יוחנן לקמן (י"ב ע"ב) דקטן יש לו מעשה [מ]דאורייתא, ובחרש ובשוטה לא אמר הכי, ש"מ דאין להם מעשה מדאורייתא, הילכך אפילו ראו אחרים ששחטו אסור. והכי נמי תניא בסוף פרק לולב (וערבה) [הגזול] (סוכה מ"ב ע"ב) קטן היודע לנענע חייב בלולב כו' עד קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ותניא נמי בתוספתא דמכילתא (פ"א ה"ב) קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. ולי נראה דאכולהו קאי דתנן בפרק כיסוי הדם (פ"ו ע"א) חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם חייבים לכסות בינם לבין עצמן פטורים מלכסות וכן לעניין אותו ואת בנו אם שחטו ואחרים רואין אותם אסורין לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרין. ואכולה מילתא פליגי רבנן כדמשמע התם, ורבנן לחומרא, והני מילי בסיפא בינן לבין עצמם אבל ברישא לכ"ע הויא שחיטה מעלייתא מדאורייתא ולאו משום חומרא הוא. וכן משמע בשאלתות פרשת בהעלותך (סי' קכ"ד) כדברי.
<h2>דף ג:</h2>
ובעינן שיהא השוחט מומחה אבל מוחזקין לא בעינן דלעלפויי לא חיישינן, דהא תרגמ' רבינא (ג' ע"ב) דהוא בתראה למתניתין דהכל שוחטין, דהכל מומחין, שידוע ונתברר לנו שיודעין הילכות שחיטה שוחטין לכתחילה, ואם אין ידוע וברור לנו שיודע[ין] הילכות שחיטה ושחטו בודקין אותו אם יודעין לומר הילכות שחיטה שחיטתו כשירה ואם לאו שחיטה פסולה חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו יודעין לומר הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתן שמא יקלקלו שחיטתו ולא מחוו וכו'.
וגדול שאינו מומחה ששחט והלך לו וליתיה קמן דנישייליה, אם היה מומחה עומד על גביו כששחט שחיט' כשירה. ואם לא רא[ה]ו מומחה כששחט ואיהו נמי ליתיה קמן דניבדקיה פסק רבינו חננאל דשחיטתו פסולה דקיימא לן כרבינא דהוא בתראה ושינויא דידיה אמתניתין שינויא גמור הוא, ורב יהודה אמר שמואל דאמר (ט' ע"א) כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו כוותיה קאי, והא דאסקינן (י"ב ע"א) דהיכא דראה אינש מעלמא דשחט ואזיל ליה לעלמא ולא ידעינן אי [גמיר אי] לא גמיר שחיטתו כשירה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט ומצא שחוט, והשליח הלך לו דלא מצי' למישייליה, שחיטתו כשירה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, כל אילו נדחו מהא, והא דמייתי' עלה נמי הרי שאבדו לו גדייו ותרנגול' וכו' ומסקינן דכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, כל אלו נדחו מ(י)הא דרבינא. ולאו דווקא אבדו דבתוספתא (פ"ב ה"ב) גרסינן בהדיא הרי שנגנבו לו, אע"ג דבאיסור בא לידיה. ויש גאונים שנחלקו עליו ופסקו דלא כרבינא מדאמרינן במסקנא (ג' ע"ב) כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין [כו'] רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וכן פסקו בשערי השחיטה וגם פסקו דחרש שוטה וקטן שיודעין הילכות שחיטה וראו מומחין ששחטו שלא שהו ושלא דרסו שחיטתן כשירה בדיעבד אבל לכתחילה (לו) [לא]. והיינו כאשר פירשתי לעיל. ורבינו זקיני כתב כי רבינא נמי אית ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ולא אמר רבינא דאם שחט בודקין אותו אלא כשישנו לפנינו ומצינו למיבדקיה או יכול לרדוף אחריו שמכירו ויכול לבודקו, דהתם אי ברור דלא ידע שחיטה פסולה ואי ידע שחיטה מותרת ופירושא דמתניתין אשמעינן ואוקי למתניתין בדאיתיה קמן לשוחט דמצי למיבדקיה, אבל אי ליתיה קמן ולא ידעינן ולא מצינן למיבדקיה אפילו רבינא מודה [ד]סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן [וכשירה]. והא דקאמר כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הכי קאמר להך לישנא דאמרת מומחין וצריך למיבדקיה, כי איתיה (קמיה) [קמן] נמי לא צריך דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין מן מסתמא. ומיהו בהא קימא לן כרבינא [ד]אם נתברר לנו שלא ידע הילכות שחיטה שאסור לאכול משחיטתו כרב יהודה אמר שמואל. והא דאמר רב הונא (ט' ע"א) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה, ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושפיר נשחטה, הא אוקימנ' לה (י' ע"א) דאיתיילדא ביה ריעותא בסכין ואיתרע רובא. וכן נמי הא דאמר שמואל (ט' ע"א) הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה שלא יהא שום קילקול בסימנים בשחיטה ואמרינן ואם לא בדק אסורה באכילה, התם כיון שאינו יודע אם יפה שחט אם לאו כשאנו שואלין אותו, אסור', אבל אי ליתיה קמן כיון דלא חזינן ריעותא לא בשחיטה ולא בסכין סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין דמסתמא בדק הסכין וגם בסימנים אחרי השחיטה וגם מומחין הוא ואילו היה בדבר ריעותא גילה לכל או השליכה לאשפה שבשוק, ואמרינן אילו היה בפנינו היה יודע להשיב יפה. ודברים אלו נ"ל כי יפה פסק וכיון.
והזהירו חכמים על השוחט שיאמן ידיו וענייניו, דגרסינן בפרק מפנין (שבת קכ"ח ע"ב) האי מאן דשחיט תרנגולא ליכבשינהו לכרעיה בארעא אי נמי נדלינהו דילמא מוקי לטופריה בארעא ועקר להו לסימנין.
<h2>דף ד.</h2>
והילכתא כרבא דאמר ישראל משומד אוכל נבילות לתיאבון בודק סכינו ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו דלא שביק היתירא ואכיל איסורא כי איתנהו תרווייהו קמיה דלא צריך למיטרח בתר היתירא אבל מיטרח לא טרח לבדוק את הסכין. ובבדיקת סימנים אחר שחיטה סמכינן עליה דאין בזה טורח. וכ"ש משומד לדבר אחר שמותר לאכול משחיטתו חוץ ממשומד לע"ז ומחלל שבתות בפרהסיא דשחיטתו פסולה [ד]הא איתותב רב ענן דאמר (ד' ע"ב) שחיטתו כשירה.
<h2>דף יב.</h2>
וגדול שאינו מומחה ששחט והלך לו וליתיה קמן דנישייליה, אם היה מומחה עומד על גביו כששחט שחיט' כשירה. ואם לא רא[ה]ו מומחה כששחט ואיהו נמי ליתיה קמן דניבדקיה פסק רבינו חננאל דשחיטתו פסולה דקיימא לן כרבינא דהוא בתראה ושינויא דידיה אמתניתין שינויא גמור הוא, ורב יהודה אמר שמואל דאמר (ט' ע"א) כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו כוותיה קאי, והא דאסקינן (י"ב ע"א) דהיכא דראה אינש מעלמא דשחט ואזיל ליה לעלמא ולא ידעינן אי [גמיר אי] לא גמיר שחיטתו כשירה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט ומצא שחוט, והשליח הלך לו דלא מצי' למישייליה, שחיטתו כשירה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, כל אילו נדחו מהא, והא דמייתי' עלה נמי הרי שאבדו לו גדייו ותרנגול' וכו' ומסקינן דכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, כל אלו נדחו מ(י)הא דרבינא. ולאו דווקא אבדו דבתוספתא (פ"ב ה"ב) גרסינן בהדיא הרי שנגנבו לו, אע"ג דבאיסור בא לידיה. ויש גאונים שנחלקו עליו ופסקו דלא כרבינא מדאמרינן במסקנא (ג' ע"ב) כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין [כו'] רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וכן פסקו בשערי השחיטה וגם פסקו דחרש שוטה וקטן שיודעין הילכות שחיטה וראו מומחין ששחטו שלא שהו ושלא דרסו שחיטתן כשירה בדיעבד אבל לכתחילה (לו) [לא]. והיינו כאשר פירשתי לעיל. ורבינו זקיני כתב כי רבינא נמי אית ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ולא אמר רבינא דאם שחט בודקין אותו אלא כשישנו לפנינו ומצינו למיבדקיה או יכול לרדוף אחריו שמכירו ויכול לבודקו, דהתם אי ברור דלא ידע שחיטה פסולה ואי ידע שחיטה מותרת ופירושא דמתניתין אשמעינן ואוקי למתניתין בדאיתיה קמן לשוחט דמצי למיבדקיה, אבל אי ליתיה קמן ולא ידעינן ולא מצינן למיבדקיה אפילו רבינא מודה [ד]סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן [וכשירה]. והא דקאמר כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הכי קאמר להך לישנא דאמרת מומחין וצריך למיבדקיה, כי איתיה (קמיה) [קמן] נמי לא צריך דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין מן מסתמא. ומיהו בהא קימא לן כרבינא [ד]אם נתברר לנו שלא ידע הילכות שחיטה שאסור לאכול משחיטתו כרב יהודה אמר שמואל. והא דאמר רב הונא (ט' ע"א) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה, ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושפיר נשחטה, הא אוקימנ' לה (י' ע"א) דאיתיילדא ביה ריעותא בסכין ואיתרע רובא. וכן נמי הא דאמר שמואל (ט' ע"א) הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה שלא יהא שום קילקול בסימנים בשחיטה ואמרינן ואם לא בדק אסורה באכילה, התם כיון שאינו יודע אם יפה שחט אם לאו כשאנו שואלין אותו, אסור', אבל אי ליתיה קמן כיון דלא חזינן ריעותא לא בשחיטה ולא בסכין סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין דמסתמא בדק הסכין וגם בסימנים אחרי השחיטה וגם מומחין הוא ואילו היה בדבר ריעותא גילה לכל או השליכה לאשפה שבשוק, ואמרינן אילו היה בפנינו היה יודע להשיב יפה. ודברים אלו נ"ל כי יפה פסק וכיון.
<h2>דף יב:</h2>
וכולן ששחטו ואחרין רואין אותן שלא קילקלו שחיטתן כשירה, ורבינו זקיני (סי' ר"ה) פי' דדווקא אקטנים קאי, וה"פ וכולן הקטנים ששחטו, מדאמ' ר' יוחנן לקמן (י"ב ע"ב) דקטן יש לו מעשה [מ]דאורייתא, ובחרש ובשוטה לא אמר הכי, ש"מ דאין להם מעשה מדאורייתא, הילכך אפילו ראו אחרים ששחטו אסור. והכי נמי תניא בסוף פרק לולב (וערבה) [הגזול] (סוכה מ"ב ע"ב) קטן היודע לנענע חייב בלולב כו' עד קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ותניא נמי בתוספתא דמכילתא (פ"א ה"ב) קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. ולי נראה דאכולהו קאי דתנן בפרק כיסוי הדם (פ"ו ע"א) חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם חייבים לכסות בינם לבין עצמן פטורים מלכסות וכן לעניין אותו ואת בנו אם שחטו ואחרים רואין אותם אסורין לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרין. ואכולה מילתא פליגי רבנן כדמשמע התם, ורבנן לחומרא, והני מילי בסיפא בינן לבין עצמם אבל ברישא לכ"ע הויא שחיטה מעלייתא מדאורייתא ולאו משום חומרא הוא. וכן משמע בשאלתות פרשת בהעלותך (סי' קכ"ד) כדברי.
<h2>דף יג:</h2>
וסומא לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה.
<h2>דף יט:</h2>
ושחיטת כותי או של גוי פסולה אבל אם שחט ישראל את הרוב והם גמרו את המועט האחרון כשירה, והכי איתא בשחיטת חולין בתוספתא (פ"א ה"א). ובהלכה דמוגרמת (י"ט ע"ב) משמע נמי שאם שחט גוי מיעוט קמא (דוושט) [קנה] אינה טריפה אע"פ שגמרו ביד ישראל, שחט ישראל חצי קנה בעוף ואחד וחצי [קנה] בבהמה ובא נכרי וגמרה שחיטתו פסולה אבל אם שחט נכרי חצי קנה בעוף או בבהמה ובא ישראל וגמרה כיון שאין כאן מעשה טריפה ביד גוי שחיטתו כשירה דאינה לשחיטה אלא לבסוף והכי איתא בהדיא בפרק העור והרוטב (קכ"א ע"ב). אבל בשערי השחיטה כתוב שחיטתו פסולה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ולא נהירא.
<h2>דף כט:</h2>
ושחיטת כותי או של גוי פסולה אבל אם שחט ישראל את הרוב והם גמרו את המועט האחרון כשירה, והכי איתא בשחיטת חולין בתוספתא (פ"א ה"א). ובהלכה דמוגרמת (י"ט ע"ב) משמע נמי שאם שחט גוי מיעוט קמא (דוושט) [קנה] אינה טריפה אע"פ שגמרו ביד ישראל, שחט ישראל חצי קנה בעוף ואחד וחצי [קנה] בבהמה ובא נכרי וגמרה שחיטתו פסולה אבל אם שחט נכרי חצי קנה בעוף או בבהמה ובא ישראל וגמרה כיון שאין כאן מעשה טריפה ביד גוי שחיטתו כשירה דאינה לשחיטה אלא לבסוף והכי איתא בהדיא בפרק העור והרוטב (קכ"א ע"ב). אבל בשערי השחיטה כתוב שחיטתו פסולה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ולא נהירא.
<h2>דף ל.</h2>
תניא בתוספתא (פ"א ה"א) ישראל וגוי שהיו אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתו כשירה. ויש לפרשה בסכין אחד ושני בני אדם מסייע שאין בו ממש, אי נמי בשני סכינים ושני בני אדם מיירי ושמעינן מינה דלא חיישינן דילמא סמיך ישראל אגוי ועביד רובא עד שלא יעשה הגוי מעשה טריפה לא בוושט ולא בקנה, ודכוותא אמרינן (ל' ע"א) גבי שני סכינין ושני בני אדם וכו'. ואפילו אי הוה לן למיחש בשני בני אדם שהם ישראל דסמכי אהדדי הכא ידע שאין שחיטתו כשירה בגוי. ואי בסכין אחד מיירי כיון שכח (א') [ישראל] מעורב בו אין כאן מעשה טריפה ביד גוי. ובהלכות גדולות (דקכ"ו ע"ג) נמי פסק והילכתא אינה לשחיטה אלא לבסוף כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים ס"ג ע"א) ובפ"ב דזבחים (ל' ע"א) ותו דאמר רבא (ל"ח ע"א) פירכוס שאמרו בסוף שחיטה, ומסייע אין בו ממש. ובמקצת כתוב שם לעיל מיניה בשיבוש, כי כך כתוב שם, שחט סימן אחד גוי וסימן אחד ישראל טריפה שהרי עשה בו גוי מעשה טריפה והיכא דשחט ישראל פלגא ואתא גוי גמרה לשחיטה טריפה דהוה ליה גמר שחיטה ביד גוי ואסיר והיכא דאתחיל גוי לחודיה בשחיטה פורתא ורובה דשחיטה גמרה ישראל אסיר דקיימא לן ישנה מתחילה ועד סוף אבל מסייע אין בו ממש והילכ' אינה לשחיטה אלא לבסוף מן מאן דאיכא בתמיד נשחט נימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכו' ותו דאמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. ע"כ יסודו.
<h2>דף לח.</h2>
תניא בתוספתא (פ"א ה"א) ישראל וגוי שהיו אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתו כשירה. ויש לפרשה בסכין אחד ושני בני אדם מסייע שאין בו ממש, אי נמי בשני סכינים ושני בני אדם מיירי ושמעינן מינה דלא חיישינן דילמא סמיך ישראל אגוי ועביד רובא עד שלא יעשה הגוי מעשה טריפה לא בוושט ולא בקנה, ודכוותא אמרינן (ל' ע"א) גבי שני סכינין ושני בני אדם וכו'. ואפילו אי הוה לן למיחש בשני בני אדם שהם ישראל דסמכי אהדדי הכא ידע שאין שחיטתו כשירה בגוי. ואי בסכין אחד מיירי כיון שכח (א') [ישראל] מעורב בו אין כאן מעשה טריפה ביד גוי. ובהלכות גדולות (דקכ"ו ע"ג) נמי פסק והילכתא אינה לשחיטה אלא לבסוף כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים ס"ג ע"א) ובפ"ב דזבחים (ל' ע"א) ותו דאמר רבא (ל"ח ע"א) פירכוס שאמרו בסוף שחיטה, ומסייע אין בו ממש. ובמקצת כתוב שם לעיל מיניה בשיבוש, כי כך כתוב שם, שחט סימן אחד גוי וסימן אחד ישראל טריפה שהרי עשה בו גוי מעשה טריפה והיכא דשחט ישראל פלגא ואתא גוי גמרה לשחיטה טריפה דהוה ליה גמר שחיטה ביד גוי ואסיר והיכא דאתחיל גוי לחודיה בשחיטה פורתא ורובה דשחיטה גמרה ישראל אסיר דקיימא לן ישנה מתחילה ועד סוף אבל מסייע אין בו ממש והילכ' אינה לשחיטה אלא לבסוף מן מאן דאיכא בתמיד נשחט נימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכו' ותו דאמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. ע"כ יסודו.
<h2>דף פו.</h2>
וכולן ששחטו ואחרין רואין אותן שלא קילקלו שחיטתן כשירה, ורבינו זקיני (סי' ר"ה) פי' דדווקא אקטנים קאי, וה"פ וכולן הקטנים ששחטו, מדאמ' ר' יוחנן לקמן (י"ב ע"ב) דקטן יש לו מעשה [מ]דאורייתא, ובחרש ובשוטה לא אמר הכי, ש"מ דאין להם מעשה מדאורייתא, הילכך אפילו ראו אחרים ששחטו אסור. והכי נמי תניא בסוף פרק לולב (וערבה) [הגזול] (סוכה מ"ב ע"ב) קטן היודע לנענע חייב בלולב כו' עד קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ותניא נמי בתוספתא דמכילתא (פ"א ה"ב) קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. ולי נראה דאכולהו קאי דתנן בפרק כיסוי הדם (פ"ו ע"א) חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם חייבים לכסות בינם לבין עצמן פטורים מלכסות וכן לעניין אותו ואת בנו אם שחטו ואחרים רואין אותם אסורין לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרין. ואכולה מילתא פליגי רבנן כדמשמע התם, ורבנן לחומרא, והני מילי בסיפא בינן לבין עצמם אבל ברישא לכ"ע הויא שחיטה מעלייתא מדאורייתא ולאו משום חומרא הוא. וכן משמע בשאלתות פרשת בהעלותך (סי' קכ"ד) כדברי.
<h2>דף קכא:</h2>
ושחיטת כותי או של גוי פסולה אבל אם שחט ישראל את הרוב והם גמרו את המועט האחרון כשירה, והכי איתא בשחיטת חולין בתוספתא (פ"א ה"א). ובהלכה דמוגרמת (י"ט ע"ב) משמע נמי שאם שחט גוי מיעוט קמא (דוושט) [קנה] אינה טריפה אע"פ שגמרו ביד ישראל, שחט ישראל חצי קנה בעוף ואחד וחצי [קנה] בבהמה ובא נכרי וגמרה שחיטתו פסולה אבל אם שחט נכרי חצי קנה בעוף או בבהמה ובא ישראל וגמרה כיון שאין כאן מעשה טריפה ביד גוי שחיטתו כשירה דאינה לשחיטה אלא לבסוף והכי איתא בהדיא בפרק העור והרוטב (קכ"א ע"ב). אבל בשערי השחיטה כתוב שחיטתו פסולה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ולא נהירא.
